האוס- מרכז וטרינרי

פרו וירוס

נכתב ע"י צוות המרכז הווטרינרי האוס – 08-8673666

Canine parvovirus

הנגיף
(בקיצור:CPV, בעברית: נגיף הפארוו הכלבי) הינו נגיף הגורם למחלה הפוגעת בבעלי חיים ממשפחת הכלביים בלבד. מדובר במחלה חדשה יחסית שהופיעה לראשונה ב־1978 והתפשטה בעת ובעונה אחת ברחבי העולם. היא פוגעת בעיקר בכלבים צעירים, למרות שגם כלבים מבוגרים עשויים ללקות בה. מדובר במחלה חריפה מאוד שאחוזי התמותה בה מגיעים לכדי 40%.


פתופיסיולוגיה
הנגיף פוגע בשתי מערכות עיקריות בגוף הכלב: מערכת העיכול ובמערכת החיסונית (על ידי פגיעה במח העצם). תקופת הדגירה של המחלה היא לרב 2-4 ימים, אולם תיתכן גם לאחר עד עשרה ימים.
בעוד שהפגיעה במערכת החיסונית היא סמוייה וקשה יחסית לאבחון, הרי הפגיעה בדרכי העיכול התחתונות היא בולטת. אורכו של המעי הדק של הכלב הוא בין 5 ל 8 מטרים. הדופן הפנימית של המעי עשויה מהרבה מאוד קפלים שנועדו להגדיל את שטח הפנים של המעי לצורך ספיגה מוגברת של חומרים מזינים. הקפלים הללו נקראים Villi (סיסים). כל Villi מכוסה בקפלים קטנים יותר המכונים MicroVilli. בתוך הMicroVilli יש כלי דם ועצבים. נגיף הפארוו מחסל את התאים המתחלקים שיוצרים את הקפלים ולמעשה קוטם את ה- MicroVilli. כלי הדם שנחשפים מדממים לחלל המעי. התוצאה היא שלשול דמי חמור שבסופו של דבר יגרום למוות כתוצאה מהרס המעי. בנוסף, החשיפה של כלי הדם לחלל המעי גם עלולה לגרום למעבר של חיידקים מהמעי לדם ולאלח דם (ספסיס).


רגישות
פארוו היא מחלת הילדות של הכלבים. היא בדרך כלל תפגע בין הלידה לגיל חצי שנה, אבל היו גם מקרים בהם כלבים מבוגרים יותר לקו במחלה. הכלבים הרגישים ביותר הם כלבי העבודה הגדולים, והרגישים שבהם הם הדוברמן והרוטווילר. נגיף הפארוו מאוד מדבק. כל הכלבים נושאים בגופם את נגיף הפארוו. אם גור עוד לא נדבק במחלה והוא בא במגע עם כלב אחר או עם הפרשותיו, קיים חשש שהוא ידבק במחלה. הנגיף מאוד עמיד בתנאי הסביבה ויכול להישאר בשטח גם שנים.


ביטוי קליני
הכלב מפסיק לאכול, הופך לאפטי, מקיא, ובהמשך משלשל ללא הפסק שלשולים דמיים בעלי ריח אופייני ומרזה. המוות יכול להגיע תוך זמן קצר מאוד עקב אובדן נוזלים ומינרלים ועד שבעה ימים (אז המוות לרוב עקב סיבוכים משניים). בפארוו לעתים, בגלל שיש דימום לחלל המעי, טמפרטורת הגוף תרד והכלב עשוי לסבול מהיפותרמיה, הדופק יהיה מהיר ושטוח בגלל איבוד הדם.


אבחון
אפשר לאבחן את המחלה בבדיקת דם. הבדיקה בוחנת את רמת ה W.B.C (כמות תאי דם לבנים בדם). אם מספר תאי הדם הלבנים נמוך מהנורמלי, הרי שבגור לא מחוסן או מחוסן חלקית קיים סיכוי סביר כי מדובר בפארוו. אבחון סופי של המחלה מבוצע לרוב בעזרת ערכה הדומה לערכת גילוי הריון אשר מזהה נוכחות נגיפים בצואה.


מניעה
חיסון מקובל למניעת מחלת הפארוו. החיסון המשושה הניתן בזריקה אצל הווטרינר מכיל בתוכו גם חיסון כנגד נגיף הפרוו. את החיסון נותנים שלוש פעמים בהפרשי זמן של שבועיים עד ארבעה שבועות לגורים ואחר כך פעם בשנה. במאמר מוסגר: הסיבה לשלושת החיסונים היא שלרוב הגורים מקבלים נוגדנים מהאם שמגינים עליהם בשבועות הראשונים (זו הסיבה שאין לחסן לפני גיל 6 שבועות). חיסון כאשר רמת הנוגדנים האמהיים עדיין גבוהה יגרום "התנגשות" בין החיסון לנוגדנים ולא יגרום להפעלת תהליך יצור נוגדנים עצמיים. מכיוון שקצב ירידת הנוגדנים האימהיים שונה אצל כל גור הרי שמטרת סדרת החיסונים היא לתפוס את הזמן בו מצד אחד רמת הנוגדנים האמהיים ירדה מספיק ומצד שני לא להשאיר את הגור חשוף זמן רב מידי. זו גם הסיבה לכך שרק אחרי החיסון השלישי הגור נחשב מחוסן אע"פ שייתכן וגם אחד החיסונים הראשונים כבר "תפס".

בשל עמידותו של נגיף הפרוו, יש לשמור גורים לא מחוסנים הרחק ממקום בו עלולים היו להמצא כלבים לא מחוסנים. גור יכול לשם הדוגמה לרחרח מדרכה שנראית נקייה אך לפני כמה חודשים הייתה שם צואה נגועה, ולהדבק. הדבר נכון גם לגבי מרפאות וטרינריות (שולחן הבדיקה מחוטא ולכן נחשב בטוח). השמדת הנגיף מבוצעת על ידי ניקוי באקונומיקה למשטחים וכביסה בהרתחה של בגדים.

לתיאום תור מראש צרו קשר במספר – 08-8673666

לפרטים נוספים ויצירת קשר לחץ כאן